סוכות – חג האסיף

התורה מציינת את המאפיין החקלאי של כל חג וחג, כדי לעוררנו לבחון את ההקבלה שבין החגים לבין עונותיהם החקלאיות: "את חג המצות תשמור… למועד חודש האביב… וחג הקציר ביכורי מעשיך, אשר תזרע בשדה, וחג האסיף בצאת השנה, באספך את מעשיך מן השדה" (שמות כ"ז, ט"ו). נבחן תחילה את דרכו של הגרעין מזריעתו ועד לאיסומו: האיכר חרש, זרע, השקה ונשא תפילה. הנץ ניצן – התפילה התעצמה שהגשמים ירדו בעיתם, שלא תפגע קרה ביבול, שלא יבואו שידפון וירקון. באביב כבר נראה חיוך על פניו של האיכר. התבואה בשלה בקמותיה, גבוהה ומלאה, נעה מעדנות לרוח היום. תודה לך, ריבונו של עולם. תודה על התבואה. באותה שעה, התבואה אינה ראויה אלא לבהמות. התבואה מבשילה חודש נוסף, ואז באים ימי הקציר. קוצרים את התבואה ומעמרים אותה. דשים, חובטים וזורים ברוח. טוחנים, לשים, עורכים ואופים. עתה ראויה היא למאכל אדם. אך כמה אופים? כיכר או שניים. והתבואה הן צמחה לשנה שלימה. עדיין אין מאכסנים אותה. מותירים אותה בחוץ, בגורן. מדוע מותירים את התבואה בחוץ? כדי שתתייבש בחום השמש. במשך חודשי הקיץ מתקשה התבואה, מתחזקת, מתחסנת. בסתיו כבר ניתן לאסם אותה, לאכסן אותה בלב שקט ושמח. "חג האסיף". אלו שלוש התחנות, שלושת המועדים החקלאיים: הבשלת התבואה, קצירתה ואיסומה. עתה נשוב אל שלושת הרגלים:

היה ב-סוכות – חג האסיף.

כתוב/כתבי תגובה