חג הסוכות מכריז על בואו בשדות עמוסי תבואה. היהודי אוסף אל ביתו, את התבואה אשר טיפח בעשר אצבעותיו במשך כל ימות החמה. גאות הלב גואה, התבונה היא "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה"… הגב הכפוף נמתח באחת והוא מתחיל ללכת בקומה זקופה. הוא כבר מחשיב את עצמו. וככל שאוצרותיו גדלים, כן גדלה אנוכיותו.
אומר לו הקב"ה: קח לך כפת תמרים, לולב – הדומה לשדרה, וזכור כי הנך צריך לדעת כיצד יש להחזיק את השדרה! אין לך כלל במה להתגאות, שכן כל מה שיש לך – אינו אלא מתנת חינם מידו הפתוחה והרחבה של מלך מלכי המלכים! כלך לך מזקיפות הגו, הרחק רגליך מדרך הגאוה, זכור כי אינך אלא בשר ודם.
עוד יספר לך הלולב, כי הגאווה, הרוממות, הטכס והטוהר – אינם שייכים אלא לאבינו שבשמים, ליושב מרומים! בנטלנו את הלולב אנו מכריזים ואומרים: "לב אחד לנו לאבינו שבשמים!" – כתמר זה אשר אין לו אלא לב אחד, והוא מופנה כלפי מעלה, לשמים!
אחרי הלולב מגיע האתרוג שכנגד הלב. באמצעותו פונה אליך בוראך ואומר: בני חביבי, את הלב שלך, את השמחה שבלב, זו הפורצת כאשר אוסף אתה את תבואתך, את כל המידות וההרגשות שבלב – את כולן עליך לשעבד אך ורק אלי! עליך לשמוח באמת אך ורק לפני – "ושמחתם לפני ד' אלוקיכם שבעת ימים!".
היה ב-ארבעת המינים.